יום שלישי, 2 בינואר 2018

אהבה היא סוד וחידה ופותר אי אפשר שיהיה לה: הרהורים בהשראת שיר השירים ה', ב'-ו'

יצחק מאיר, משורר, סופר והוגה דעות

אהבה, ייסורים וחרדה
אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי-לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא-טָל קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה.  פָּשַׁטְתִּי אֶת-כֻּתָּנְתִּי אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה רָחַצְתִּי אֶת-רַגְלַי אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם.  דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן-הַחֹר וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו.  קַמְתִּי אֲנִי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי וְיָדַי נָטְפוּ-מוֹר וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל.  פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי חָמַק עָבָר נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי.

אהבה אינה יודעת מנוח. אוהב אל אהובתו אוהבת אל אהובה, נמצאים בתנועה מתמדת, יוצאים זה אל זו, ננעלים זו מפני זה, פותחים, באים, חומקים, מבקשים, מוצאים, לא מוצאים. נפש אוהבת לעולם כמהה לגעת, אבל בהרף עין שלפני נגיעת נשמה בנשמה, עושה הכמיהה עוד שבר טפח של ריחוק כנכספת לכמוה עוד ועוד. חידה היא, איך שתי כמיהות היוצאות זו אל חברתה לגעת, עוצרות מגעת כדי לכמוה עוד ועוד לגעת. על כן אין הכמיהות השתיים האלה יכולות בלי ייסורים כי לא נגעו עדיין, ובלי חרדה שמא תיסוג האחת כשחברתה עוד כמהה ותלך לגווע בייאושה. אהבה היא אל ואליי, אליי ואליך, נחלי ערגה השוטפים אל ים שאינו מלא אלא בציפייה גואה שנולדה בנחלים הזורמים אליו. סוד הוא. אין פותר. לו היה, היו הנחלים אכזב.
כך אני קורא  את "אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר". הוא ער לעולם, כי "קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי". הוא בדרך אליי. הלילה קסום. עיניו סגולות. דמעות כטל נקשרות ברסיסיו. דודי לא יכול לשאת לבדו את קסם הלילה הזה והוא מבקש על נפשו " פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי". הוא אומר פתחי לי, כי נכספתי לבא, ואת נעולה, ואני שומעת ואומרת "פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם", למה תרצה כי אבוא אליך? בואה אצא, אצא ובואה. היינו הך. יש דלת ובריחים לה. מי שבחוץ נעול מהיכנס. מי שבפנים נעול מצאת. דודי שלח ידו. אולי מחלון.  אולי מפתח מדומיין בלוח הדלת, איני יודעת. חשתי כמו רעד עובר בי לאורך שידרתי* מבעד לחוליותיי, "וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו". הוא בחוץ, אני בפנים, אבל כמו אין דלת. בתוכנו הוא אליי ברעד, ואני אליו הומייה. הוא רצה לפתוח לבא. אני יודעת, כי כאשר "קַמְתִּי אֲנִי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי"  נטפו אצבעותיי במור שהטיף הוא על הסוגר, או על כפות המנעול בנסותו לפתוח. "מוֹר עֹבֵר" אני אומרת. מור אוהבים אין עוצר. לא בריחים. לא מנעולים. לא לוחות  אלון, לא שער ברזל. עובר. תמיד.  וכשפתחתי - היה רגע כנגדי, אמר,שמעתי ולא אזכור מה אמר, רק קולו אזכור, ועבר, וחמק. "נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ" לבקשהו ולא מצאה.  קראתיו, "וְלֹא עָנָנִי", וכיוון שלא ענני ידעתי שהוא שומע. שהוא נמצא. זה כך אהבה. קול דופק לא עונה. נפש יוצאת לא מוצאת. ועד כלות כה הולכות הנשמות זו אל זו. 

* התרגום הלטיני( הוולגטה)  ל דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן-הַחֹר הוא per foramen. Foramen באנטומיה  הוא הפתח בו יורד חוט השדרה דרך חוליות העמוד.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה