וינייטת הנעילה הפותחת שער: כל ישראל באמצע הדרך תמיד

יצחק מאיר, סופר ומשורר

לעיני כל ישראל

התיבה הפותחת את התורה היא שתיים שהן אחת, והמילה הנועלת את התורה גם היא שתיים שהן אחת. "בְּרֵאשִׁ֖ית" לבדה היא צנועת משמע, אבל "בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א", הוא היגד המעמיד בראש 'השירה הזאת' את האמונה כי יש לבירה בעלים, כי היקום כולו, המתפשט עדיין והולך, התחיל מאמירה "יְהִ֣י א֑וֹר". להיגד זה מעמקים ומרחבים קוסמיים. החלל כולו, 'הָאָֽרֶץ' במובן 'העולם' הייתה "תֹ֙הוּ֙ וָבֹ֔הוּ וְחֹ֖שֶׁךְ עַל־פְּנֵי֣ תְה֑וֹם", התהום בו סובבה גם הפלנטה "ארץ", "וְר֣וּחַ אֱלֹהִ֔ים מְרַחֶ֖פֶת עַל־פְּנֵ֥י הַמָּֽיִם" המטפוריים  שאין להם סוף. (בראשית א',ב'). זה היה הים הראשון לבריאה. רק ביום הני נבראה 'הָאָֽרֶץ' במובן מקומנו שלנו בצבא השמים, והיוצר כל, יתברך, עשה לה שמים משלה, ויבשת ומים משלה, הבדיל אותה משאר גורמי השחקים ועליה הושיב את האדם שברא.  זאת הפתיחה.  זאת האצלת האמונה של  " "לַֽ֭ה' הָאָ֣רֶץ וּמְלוֹאָ֑הּ תֵּ֝בֵ֗ל וְיֹ֣שְׁבֵי בָֽהּ" (תהלים כ"ד,א') על כל הנבראים בצלם. הצהרה אוניברסאלית.

 התיבה האחרונה בתורת משה, חותמת בהאצלת כל הכתוב בה על מי שהופקדה בידו, "יִשְׂרָאֵֽל".  הצהרה אלוקית שיצאה מן האוניברסאלי, הטילה את האוניברסאלי על עם שנבחר לשאתו. אי אפשר לטעות בכך. אולם למילה האחרונה  "יִשְׂרָאֵֽל"  יש משמע פתוח לרווחה, שם פרטי, יעקב, שם כללי, שבט או עם, אבל ל"כָּל־יִשְׂרָאֵֽל" יש משמע של הגד הצריך  בחינה של תובנה ייחודית.

 אינה דומה תורה המסתיימת במילים "וּלְכֹל֙ הַיָּ֣ד הַחֲזָקָ֔ה וּלְכֹ֖ל הַמּוֹרָ֣א הַגָּד֑וֹל אֲשֶׁר֙ עָשָׂ֣ה מֹשֶׁ֔ה לְעֵינֵ֖י כָּל־יִשְׂרָאֵֽל (דברים ל"ד,י"ב) לתורה מסתיימת במילים "לְעֵינֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל". היא לא מסתיימת כך. מה בין 'יִשְׂרָאֵֽל' לבין "כָּל־יִשְׂרָאֵֽל"? מי זה יִשְׂרָאֵֽל ומי זה כָּל־יִשְׂרָאֵֽל? לא רק מי כלול ומי איננו כלול, אלא מה בין זה לזה? פעמים הרבה אומר הכתוב 'ישראל', כגון  "עַבְדִּי אָ֑תָּה יִשְׂרָאֵ֕ל אֲשֶׁר בְּךָ֖ אֶתְפָּאָֽר" (ישעיה מ"ו,כ'), ואומר 'כל ישראל' כגון " רָאִ֤יתִי אֶת כָּל־יִשְׂרָאֵל֙ נְפֹצִ֣ים אֶל הֶהָרִ֔ים כַּצֹּ֕אן אֲשֶׁ֥ר אֵין לָהֶ֖ם רֹעֶ֑ה" ( מלכים א',כ"ב,י"ז) כחזון הנביא על תוצאות המלחמה בארם, ונראה כאילו אין ביניהם אלא בחירה סגנונית, או בעיקר סגנונית, ויש 'ישראל' ו'בית ישראל', ו'אנשי ישראל', ו'זרע ישראל', ו'קהל ישראל' וגם 'כל ישראל' וכולם כמעט לדבר אחד נתכוונו, ולמה ועל מה נדקדק.

אבל במקום הזה, בפסוק הנעילה, עזה התחושה כי אי אפשר היה לומר אלא " לְעֵינֵ֖י כָּל־יִשְׂרָאֵֽל". דומה כי כך, בעוצמה מודעת אומר הנביא, "זִכְר֕וּ תּוֹרַ֖ת מֹשֶׁ֣ה עַבְדִּ֑י אֲשֶׁר֩ צִוִּ֨יתִי אוֹת֤וֹ בְחֹרֵב֙ עַל כָּל־יִשְׂרָאֵ֔ל חֻקִּ֖ים וּמִשְׁפָּטִֽים" (מיכה ג',כ"ב). זה לא סגנון. זה תוכן. זה חזרה לעצרת חתימת התורה לפני הכניסה לארץ ישראל לשמו ולזכרו של משה, והחזרה שלימה, היא, "כָּל־יִשְׂרָאֵל֙" כאשר שם הייתה באותו נעמד נישא. זה מקרה ניסוחי, ואם זה לא מקרה, מה במעמד זה הוא " כָּל־יִשְׂרָאֵל֙"? 

בטרם נתבקש לתת טעם לתוכנו הייחודי של " כָּל־יִשְׂרָאֵל֙" במקום זה בפסוק הנעילה של התורה, נאמר דבר על סגולתו.

 אידאית, יש ספר תורה אחד, ממנו העתיקו סופרים בכל הדורות את ספרי התורה המצויים בידינו מזה אלפי שנים, דור דור, קהילה קהילה, בכל כנפי הארץ ובכל הפזורה הידועה וגם אולי הבלתי ידועה לנו היום. כל הספרים מועתקים, אבל על פי דין, ספר תורה שנמצא בו אפילו רק אות אחת מתוך 304,805  אותיות ספר התורה - ( על פי מניין מקובל, ה'זוהר' תולה המספר על פי חשבונו במנין יוצאי מצריים  שקיבלו את התורה, שישים רבא) - פוסל את הספר כולו, מפני שאות חסרה, או יתירה, או פגומה עד שתינוק שלמד אל'ף בי'ת אינו יכול להיות בטוח בה, מעידה על העתקה המנכרת את המקור ויוצרת חרדה, תחושה של סכנה, שמא תורה עלולה להיעתק לתורות הרבה ולאבד סמכותה. אפילו יודע החכם כל התורה בעל פה, פוסק רבינו אשר, הידוע בתוארו 'הרא"ש' ( 1250 באשכנז-1337 בטולדו שבספרד) כי "...אסור לכתוב אפילו אות אחת שלא מן הכתב", והוא מביא עדות ממסכת סופרים בה מסופר כי " רב חסדא אשכחיה לרב חננאל דהוה כותב ספרים שלא מן הכתב. אמר לו, ראויה כל התורה כולה ליכתב מפיך, אלא הרי אמרו שאסור לכתוב אפילו אות אחת שלא מן הכתב" (הלכות קטנות לרא"ש, הלכות ספר תורה סימן י"ח). אין סומכים אפילו על גדולי החכמים. ההעתקה מן הספר הקדמון הסמוי בערפילי ם עליונים כביכול, הוא כורח, הוא עיקר, הוא המעמיד את הספר על קדושתו. זו גדלותה של 'שמועה מפי שמועה' 'מפי שמועה'. הלכה למעשה, בעולם הריאלי, מסורת בידינו כי הספרים שלנו מדויקים מפני שהועתקו מן הספר שכתב הרמב"ם על פי ספר שכתב  על פי המסורה שבידינו עזרא הסופר והרמב"ם עצמו   "...וספר שסמכנו עליו... ועליו היו הכול סומכין - לפי שהגיהו בן-אשר ודקדק בו שנים הרבה והגיהו פעמים רבות... ועליו סמכתי בספר תורה שכתבתי כהלכתו..." (משנה תורה, הלכות ספר תורה, ח', ד').  על אהרון בן אשר, בן המאה העשירית, מגדולי בעלי המסורה בטבריה, חלק במקצת עניינים  בן דורו החכם  משה בן נפתלי, בעיקר על מקצת  חסרות ומלאות הידועות כקרי וכתיב אבל על רובא דרובא לא הייתה ביניהם מחלוקת כלל,  אך מכל מקום מסורת ביד חכמינו כולם שבכל מקום שנפלה מחלוקת בין בן אשר לבין בן נפתלי, כאילו יצאה בת קול משמים ופסקה כי הלכה כבן אשר, ועדיין יש מסורות ספורות  על פי בן נפתלי ביד עולי תימן, אך כל זאת איננו פוגם כהוא זה בכלל הגדול שכתבנו למעלה ונחזור עליו בכאן " ההעתקה מן הספר הקדמון הסמוי בערפילי ם עליונים כביכול, הוא כורח, הוא עיקר, הוא המעמיד את הספר על קדושתו" .

כשם שמקפידים על האותיות, מקפידים על השיטים-שורות שמסמנים בספר,(על פי הרמב"ם לא פחות מארבעים ושמונה כמניין מסעות בני ישראל, ולא יותר משישים להזכיר שישים רבא שקיבלו את התורה), ומקפידים הקפדה יתירה על עיצוב על פי האידיאה של הספר הראשון, ועיצוב זה מסכם הרמב"ם כולל את ההלכה הקובעת כי "... ומניח בין כל חומש וחומש ארבע שיטין פנויות בלא כתיבה לא פחות ולא יתר, ויתחיל החומש מתחלת שיטה חמישית, וכשיגמור את התורה צריך שיגמור באמצע שיטה שבסוף הדף" ( הלכות תפילין וספר תורה פרק ז' הלכה ז').

מה שעולה, כן אורשה להרהר, מן ההלכות הפסוקות האלה הוא כי העיצוב הגראפי –אם להשתמש בלשון ימינו- של ספר התורה, רומז על קיומן של רעיונות שאינם כתובים אבל קיומם וודאי כקיום מעיון כלוא, המפכה במסתרים ועין לא ראתה, אבל אלמלא הוא - לא הייתה הארץ מצמיחה צמחיה ששורשיה יונקים ממעמקים. ארבע השיטין הקודמים ל"בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א", למרות שלא כתוב בהם דבר, קדושים כשיטי הספר הכתובים. בשרפה מצילים אותם כמו שמצילים את הכתוב. הן מלאות שקט, שקט בו מסתכל כביכול הקדוש ברוך הוא ממרומיו בתורה ובורא את העולם. לא מטאפורה. אידאה. מי שרוצה להבינה אחרת, יבורך. היא דורשת פגישה מכל מקום  עם תובנה.

 ואשר ל "כָּל־יִשְׂרָאֵל֙"  כותב רבי ידידיה שלמה רפאל מנורצי, איטליה,(1560-1630)  הידוע על שם חיבורו 'מנחת שי',  "משפט ספר תורה  להשלים התורה בסוף הדף, לְעֵינֵ֖י כָּל־יִשְׂרָאֵֽל ' באמצע שיטה, כך פסק רבי יצחק אלפסי, הרי"ף, וכן פסקו כל הפוסקים, והכי פסיק הילכתא רב אשי ".  אבן במסכת מנחות דף ל' עמוד א', חולקים רב אשי וחכמים על מיצובה להלכה של "כָּל־יִשְׂרָאֵֽל".  חכמי ישראל, אפילו שהם מרובים נאמר עליהם, "רבנן אמרי: אף באמצע שיטה", רב אשי, אפילו הוא יחיד חולק, "...רב אשי אמר: באמצע שיטה דווקא". והגמרא על אתר כבר אומרת פסיקה לדורות,  "והלכתא: באמצע שיטה דווקא", ובטור 'יורה דעה' שב'שלחן ערוך', פוסק רבי יוסף קארו לכל ישראל שבכל דור ודור, " כשיגמור את התורה, צריך שיגמור באמצע שיטה שבסוף הדף. ואם נשאר מן הדף שיטין הרבה, מקצר ועולה ועושה אותיות ארוכות ממטה למעלה, ומתחיל מתחילת השיטה שבסוף הדף, ולא יגמור את השיטה, ומתכוין עד שיהיה לְעֵינֵ֖י כָּל־יִשְׂרָאֵֽל באמצע שיטה שבסוף הדף" ( הלכות ספר תורה סימן רע"ב סעיף ד') ומי שאינו גומר על פי דין, הספר - גם אם הוא שלם ולא חסרה בו לא אות ולא פסחו בו על שום תג - פסול. המיקום של "כָּל־יִשְׂרָאֵֽל" הוא קריטי. קובע. מכשיר הכל, ואם הוסט - פוסל הכל. אי אפשר שמדובר רק על סגנון. על כרכנו  מדובר בתוכן, במהות. וברעיון, באידאה. 

שוב, אני נוטל רשות להציע כי מפתחות לפתרון הסוד הוא בפסוקים בהם צרורה המצווה האחרונה שציווה משה לבני ישראל, מצוות הקהל, בספר דברים, פרק פרק ל"א, פסוקים י"א-י"ג: " בְּב֣וֹא כָל־יִשְׂרָאֵ֗ל לֵרָאוֹת֙ אֶת פְּנֵי֙ ה' אֱלֹהֶ֔יךָ בַּמָּק֖וֹם אֲשֶׁ֣ר יִבְחָ֑ר, תִּקְרָ֞א אֶת הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֛את נֶ֥גֶד כָּל־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּאָזְנֵיהֶֽם.הַקְהֵ֣ל אֶת הָעָ֗ם, הָֽאֲנָשִׁ֤ים, וְהַנָּשִׁים֙, וְהַטַּ֔ף, וְגֵרְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֑יךָ, לְמַ֨עַן יִשְׁמְע֜וּ וּלְמַ֣עַן יִלְמְד֗וּ וְיָֽרְאוּ֙ אֶת ה' אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וְשָׁמְר֣וּ לַעֲשׂ֔וֹת אֶת כָּל דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת.וּבְנֵיהֶ֞ם אֲשֶׁ֣ר לֹֽא יָדְע֗וּ יִשְׁמְעוּ֙ וְלָ֣מְד֔וּ לְיִרְאָ֖ה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶ֑ם כָּל הַיָּמִ֗ים אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֤ם חַיִּים֙ עַל הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹבְרִ֧ים אֶת הַיַּרְדֵּ֛ן שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ". כל ישראל זה כולם, האנשים, הנשים, הטף, הגרים. זה החכמים וההדיוטות, השועים והאביונים, תינוקות של בית רבן וישישים בסתיו ימיהם, זה הצדיקים והחוטאים, ישרי הדרך והטועים והתוהים והתועים, זה הנאמנים לשורשי המצוות כפי שננעצו בקרקע ההלכה מקדמת דנא  וזה המאמינים כי גם החדש יתקדש, זה גם הבאים וגם הנפוצים שעתידים לבא. הרי זה משמעה של מצוות הקהל. היא נאמרה לדורות. כָל־יִשְׂרָאֵ֗ל כולל את המחר, את 'וּבְנֵיהֶ֞ם אֲשֶׁ֣ר לֹֽא יָדְע֗וּ', את כָל־יִשְׂרָאֵ֗ל שהיו ואת כָל־יִשְׂרָאֵ֗ל שיהיו. זהו "בְּב֣וֹא כָל־יִשְׂרָאֵ֗ל", בכל זמן, כולם, לא יִשְׂרָאֵ֗ל שמקיימים את יִשְׂרָאֵ֗ל היום בלבד, ברוכים יהיו, אלא  "כָל־יִשְׂרָאֵ֗ל" תמיד. 

קרובים לכך הדברים שאומר משה בראשית משא הפרידה לבני עמו, בדברים ה', פסוקים א'-ג' "וַיִּקְרָ֣א מֹשֶׁה֘ אֶל כָל־יִשְׂרָאֵ֗ל וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם, שְׁמַ֤ע יִשְׂרָאֵל֙ אֶת הַחֻקִּ֣ים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י דֹּבֵ֥ר בְּאָזְנֵיכֶ֖ם הַיּ֑וֹם וּלְמַדְתֶּ֣ם אֹתָ֔ם וּשְׁמַרְתֶּ֖ם לַעֲשֹׂתָֽם. ה' אֱלֹהֵ֗ינוּ כָּרַ֥ת עִמָּ֛נוּ בְּרִ֖ית בְּחֹרֵֽב.לֹ֣א אֶת־אֲבֹתֵ֔ינוּ כָּרַ֥ת ה' אֶת הַבְּרִ֣ית הַזֹּ֑את כִּ֣י אִתָּ֗נוּ אֲנַ֨חְנוּ אֵ֥לֶּה פֹ֛ה הַיּ֖וֹם כֻּלָּ֥נוּ חַיִּֽים". מה שאמר משה לבניהם של מתי המדבר יוצאי מצרים, שנולדו אחרי מעמד הר סיני, אמור בתיבות "כָל־יִשְׂרָאֵ֗ל" לכל יורשי מקבלי התורה הראשונים בכל חוליה וחוליה בשלשלת הדורות שאינה פוסקת.

ולכן אולי, דין הוא ש"לְעֵינֵ֖י כָּל־יִשְׂרָאֵֽל" ייכתב באמצע השורה, ללמדנו שלכָל־יִשְׂרָאֵ֗ל יש לעולם המשך. זהו אמצע שאחריו תוחלת גדולה, שראשיתה "יְהִ֣י א֑וֹר- ויְהִי אֽוֹר"  הקוסמי, לכלל הבריאה כולה, והמשכה "צֶ֣דֶק וּ֭מִשְׁפָּט מְכ֣וֹן כִּסְאֶ֑ךָ חֶ֥סֶד וֶ֝אֱמֶ֗ת יְֽקַדְּמ֥וּ פָנֶֽיךָ.אַשְׁרֵ֣י הָ֭עָם יוֹדְעֵ֣י תְרוּעָ֑ה ה', בְּֽאוֹר פָּנֶ֥יךָ יְהַלֵּכֽוּן" (תהלים פ"ט,ט"ו-ט"ז), יהלכון, בכל יום שיאיר בכל עתיד. 

ערב שבת וזאת הברכה, התשע"ח.